בנם הצעיר של שולמית רבקה ויהושע. נולד ביום כ"א בשבט תשס"א (14.2.2001) ביישוב קריית ארבע הגובל בחברון. אח לנאוה, בת ציון, ישי, צופיה, אלישע ומלאכי.

בן זוגה של מרים ואב לרועי.

אוֹרי מרדכי גדל והתחנך בקריית ארבע. ילד שמח, אנרגטי, עם קסם מיוחד. גדל לנער עדין ועוצמתי, חכם ומעמיק, שהצטיין בכל מעשה ידיו, הן בלימודים והן בעשייה חברתית, ולמד בישיבות הסדר ברמת גן ובדימונה. בלט בחוש ההומור יוצא הדופן שלו ובחשיבה מקורית ופורצת דרך. ניחן ברגישות לזולת, נתינה עצומה, נחישות רבה ואהבה לעם ישראל ולתורת ישראל, ובזכות תכונותיו אלה היה מנעוריו לוחם חברתי, לוחם למען החלשים ולוחם למען קיום מצוות והפיכת התורה לבסיס קיומו. בעל כושר מנהיגות מובהק, ויכולת לסחוף אחריו רבים מתוך רצונו להשפיע לטובה על הכלל.

בהיותו בן שבע-עשרה עסק בעשייה חברתית הקשורה בעיבוד אבל, הנצחה ובנייה בצוותא. הוא רתם את נוער קריית ארבע כדי לשמר ולשקם מעיין לזכר יעקב ונתנאל ליטמן, אב ובנו שנרצחו בפיגוע בהר חברון. אחר כך יזם את הקמת "מצפה דביר" לעילוי נשמת חברו, דביר חדד, ובמרכזו "גינת איילת" להנצחת הנערה איילת יוניאן.

שנה לאחר מכן התלבט אם דרכו תהיה בחינוך, בתורה או בצבא, ולאחר לבטים ודיונים עם רבותיו החליט להשקיע את חייו בשירות הצבאי, כמובן "אחרי שמילא את כרסו בתורה", כדברי אביו.

ביום 29.11.2020 התגייס לצה"ל והתנדב ליחידת "אגוז" (621), יחידה מובחרת הפועלת תחת חטיבת "עוז" (89). סיים את ההכשרה בהצטיינות ויצא לקורס קצינים, שבסופו ביקש לפקד על מחלקה בחטיבת "גולני". בפברואר 2023 התמנה למפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני, וראה בכך הגשמת חלום: הזדמנות להכשיר לוחמים ליום פקודה ולעסוק בחינוך חיילים מכל שכבות האוכלוסייה.

כמפקד היה נוקשה וקפדן, ואימן את חייליו ברמה הגבוהה ביותר, תוך שאיפה למצוינות. בד בבד דאג לרווחתם והעניק לכל אחד מהם תשומת לב רבה ויחס אישי. סיפרה מש"קית ת"ש בפלוגה שבה שירת: "הוא דאג לחיילים שלו בצורה בלתי רגילה, וידענו שאכפת לו מהם כאילו היו ילדים שלו. היה אפשר לסמוך עליו שיעשה עבורם כל מה שצריך".

כתב אלכסיי, מפקדו, על הייחוד של אורי כמפקד ערכי, המתמודד בתבונה עם האתגרים שזימן לו התפקיד: "אורי היה מפקד עם אמונה גדולה בצדקת הדרך. אהב מאוד את החיילים שלו, ומתוך האהבה הזאת ידע לדרוש מהם הרבה. היו לו ברק בעיניים והתלהבות מעצם הזכות להיות מפקד. אורי לא הסכים לעיגול פינות, ולא רצה להתפשר על דברים שייחס להם חשיבות. למשל, כשהחליט שהמחלקה שלו תהיה מגובשת, למרות נקודת הפתיחה הקשה, לא היה מוכן לוותר על זה, ועשה הכול כדי לגבש אותה. הייתה לו יכולת לחשוב מחוץ לקופסה וליזום דברים לא טריוויאליים ולא סטנדרטיים. תמיד התעקש מולי כדי שאאשר אותם, ואף פעם לא ויתר, עד שהסכמתי. הוא השיג כל דבר שרצה למען המחלקה שלו".

במהלך שירותו הצבאי נישא למרים ונולד להם בנם, רועי. אורי היה איש משפחה מסור ואוהב, בצד מחויבותו לצבא. סיפרה אלמנתו: "כשהיה חוזר הביתה מהצבא, לא עזב את רועי לרגע. נהנה להסתובב איתו במנשא, להשוויץ בו. תמיד נתן מעצמו כאבא, בעל, קצין, דוד לאחייניו. כולם הרגישו את הנתינה שלו".

אורי ראה בשירות הצבאי זכות, חובה ושליחות. סיפר אחד מפקודיו: "פעם שאלתי אותו, למה בן אדם נשוי עם תינוק יוצא לקצונה וממשיך בצבא במקום להשתחרר ולהיות עם המשפחה שלו? והוא ענה לי בשאלה, 'כי מי יעשה את העבודה הזאת במקומי?'"

אורי היה חרוץ מאוד ושאף לנצל כל רגע בחייו לעשייה. כשיצא לחופשת סוף שבוע מהבסיס, אחרי שבוע מפרך, נסע לביקורי בית אצל חיילים מהמחלקה שעליה פיקד. "יש לנו עוד עשרים ילדים בבית", אמר בחיוך לאשתו. בהמשך החופשה יצא לעשייה חברתית עם הנוער בקריית ארבע, קבע לימוד בחברותות, השכים לתפילה במניין המוקדם בבית הכנסת, ובמוצאי שבת פגש זוגות צעירים וגייס אותם לגרעין התיישבות חדש בנגב, וכמובן מצא זמן לפגוש את הוריו, אחיו ובני משפחותיהם. סיפרה אימו: "כשהוא בא הביתה, הוא לא היה הקצין, הלוחם באגוז, המפקד בגולני. הוא היה ילד קטן שנתן חיבוק חזק, סיפר מה עבר עליו השבוע, ותמיד נתן עוד חיבוק ארוך על חשבון השבוע הקרוב, שבו לא נתראה".

עם סיום שלב ההכשרה של המחלקה שעליה פיקד, שובץ אורי עם חייליו במוצב כיסופים בגבול רצועת עזה. הוא המשיך לאמן את הלוחמים, והכשיר אותם בין השאר לתרחיש של חדירת מחבלים.

בערב שמחת תורה שהה בבסיס בתורנות וחגג בשמחה אדירה עם החיילים והמפקדים שנשארו בו. סיפר אחד החוגגים: "היינו עשרה, אבל זו הייתה כמו שמחה של מאה איש. הייתה שם עוצמה גדולה, עוצמת התורה".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר היה אורי עם שישה מחייליו בצומת כיסופים במהלך סיור שגרתי לאורך הגבול. מטח של רקטות הפר את הדממה, וכשתצפיתנית הודיעה ברשת הקשר, "חדירה בהפתעה מהמון מוקדים", הוא נדרך. מאתיים מטר ממנו ראה את הטרקטור שפרץ את הגדר ואת מחבלי חמאס דוהרים דרך הפרצה באופנועים ובטנדרים.

אורי פקד על חלק מחיילי הבסיס לצאת להגן על קיבוץ כיסופים הסמוך, ואת ששת חייליו פרש בצומת שבו שהו. תוך כדי לחימה עזה במחבלים אמר ללוחמים בקול רגוע, "חבר'ה, הכול בנחת, כמו שלמדנו באימונים". כעבור ארבע שעות של לחימה רצופה שלף את הטלפון וביקש מהלוחמים לחייך ולהצטלם לתמונת "סלפי". "זו בעיניי נקודה שמזקקת את אורי כמנהיג לוחם, שזיהה את הצורך הנפשי של החיילים להרים את הראש ולהתעודד קצת לנוכח המצב", ציין אביו.

לאחר שהרגו עשרות מחבלים, חילץ אורי את אנשי הצוות מאזור המטעים שליד הגדר, וניווט אותם אל הבסיס לאורך שישה קילומטרים, תחת אש כבדה, כדי להצטייד בתחמושת. לאחר שהגיעו בשלום לבסיס, הצטיידו ועמדו לצאת שוב ללחימה, נורה לעברם בשעה 16:45 מטח פצמ"רים (פצצות מרגמה). אורי נהרג מפגיעת רסיס פצמ"ר. לצידו נהרג סמל ראם מאיר בטיטו.

בתשע שעות של לחימה עזה חיסל עם חייליו מחבלים רבים, הדף מחבלים מחמ"ל מוצב כיסופים שבו שהו תצפיתניות ופצועים, השהה את המתקפה לקיבוץ כיסופים ומנע שם הרג רב. אמרה אימו: "אנחנו לא מתפלאים מהתפקוד של אורי. זה הוא. גאים בו על כל שנייה שהייתה שם". הוסיפה אלמנתו: "ידעתי שהוא יילחם ככה. היה גיבור גדול בחייו ובמותו".

סגן אורי מרדכי שני נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, ילד, הורים ושישה אחים ואחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.

בבית הכנסת במוצב כיסופים, שבו התחולל קרב ואף נפלה רקטה שפגעה במבנה, מצאו החיילים את ספר התורה והתפילין של אורי ומסרו למשפחתו. במחזור ראש השנה של אורי מצאו הוריו דף ובו רשימה של מטרות חיים שכתב לעצמו כדי להתחזק רוחנית. בין השאר נכתב שם: "חברותא לסדר בוקר, להתמיד במשניות, להתמיד בסדר הלכה, להתאהב בתורה, לעבוד את ה', להתחבר ללימוד, עשה לך רב, למצוא חברי אמת, עין טובה! לאהוב כל יהודי, מידת הכעס, בנחת... שמחה – לא ליפול לעצבות, לראות את הטוב, לנצל כל דקה, להימנע מלשון הרע". אלה היסודות שלאורם חי אורי את חייו הקצרים והמלאים בעשייה ובאהבה.

ספדה מרים, אלמנתו: "עבר חודש מאז הבשורה. חודש שבו הרגשתי מאוד את החוסר שלך. חודש בלי הודעה, בלי שיחת טלפון ממך, בלי לקבל תמונה עם חיוך עייף אחרי לילה בלי שינה... לפני כמה שנים למדתי על המזמור שאומרים כל יום בחודש אלול, 'לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי' (תהילים כז, א), ומבקשים בו שה' יאיר את דרכנו. כשחשבתי על האור, חשבתי עליך. היית אור מיוחד שקרן לכל מי שסבב אותך. זה אור שמלווה אותי תמיד.

אני רוצה להתייחס לתכונה אחת שלך מתוך רבות, האהבה. הייתה בך אהבה אמיתית לכל דבר, לתורה, לארץ ולעם: השתוקקות וצימאון ללימוד התורה, השקעה ביישוב הארץ, ואהבה פשוטה לכל יהודי. ואולי לא בכדי הפעם הראשונה שיצאנו הייתה בט"ו באב. החיים היו לפניך, היו לך המון חלומות ושאיפות, ועכשיו תפקידנו להמשיך אותם, את הדרך ואת האור שלך".

ספד לו אביו: "ריבונו של עולם, קיבלנו ממך את הפיקדון היקר ביותר למשך עשרים ושתיים וחצי שנים, ואנו מודים לך על כל רגע ורגע. החזרנו לך אותו קדוש וטהור, זך ונקי, ובכך נחמתנו. אורי שלנו, אני עומד כאן וכל כך גאה בך. בשמי ובשם אימא שכל כך אהבת, וכל כך אהבה אותך, ולה חלק כל כך גדול ומשמעותי במה שהיית, אנו מבטיחים לך להמשיך את האור שלך, את השליחות שלך. נעשה הכול למען מרים ורועי, למען כל המשפחה, החברים, החיילים שלך. בקומה זקופה ובגאון נמשיך לחיות חיים של שמחה, של בנייה, של יצירה, של גבורה, של עבודת ה' טהורה. זה השיעור הגדול שכולנו למדנו ממך. אוריקי שלנו, תהא נשמתך הגדולה צרורה בצרור החיים, 'וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ' (ישעיהו כה, ח)".

ספד לו הרב דוד תורג'מן: "בסיום מסכת בישיבה, שהוקדשה לעילוי נשמתו של אורי, העלינו את המחויבות שאורי הצמיח מתוך החיים במעין קנאות, קנאות עם חיוך נצחי. להטמיע את כל הערכים שהאמנת בהם, בראש ובראשונה אהבת ה' ולימוד התורה. אמרת לי פעם שיש לאדם נפש פרטית, אבל יש לו גם נפש כללית, ולנפש הכללית הזו הדור שלנו הולך ומתחבר, הולך ומתרומם. היום, בזכותך ובזכות חבריך שוכני עפר, שמסרו את נפשם על קידוש השם הגדול, אנחנו מבינים את גודלו של עם ישראל".

ספד לו מפקדו, רב-סרן עידו: "הובלת את חייליך ללא היסוס קילומטרים רבים, וביצעת מארבים על גבי צירי האורך הראשיים והמשניים. בקרבות השהיה השמדתם עשרות מחבלים שדרכם הייתה ליישובי העוטף ולמוצבינו. בזכותך ובזכות חייליך היה לנו, המפקדים, זמן לקבל החלטות קשות ולהילחם יחד עם גיבורי הפלוגה והגדוד על משימתנו, הגנה על קיבוץ ומוצב כיסופים. אדם נמדד על פי מידותיו. מידותיך עצומות! אני מודה על הזכות והכבוד שהכרתי, פיקדתי ולמדתי מאדם כמותך, ובוודאי על הזכות להילחם לצידך. זה יום מצער שבו משפט הפלוגה, 'בדמי תחיי לעד', מקבל משמעות רבת משקל. אני מבטיח לספר את סיפורך עד נשימתי האחרונה. אוהב תמיד, מפקדך וחברך".

ספד לו ניר, חברו לסגל הבסיס: "לא רציתי להאמין שנפלת. עמדתי דקה לזכרך בתוך כל הבלגן. אתה היית לי חבר שהוא באמת כמו אח. נתת לי גב ותמיד היית שם בשבילי. אני לא הצלחתי להיות שם בשבילך. הגיע לך לחיות את החיים עם אשתך מרים ורועי הקטנטן. הגיע לרועי אבא כמוך, גיבור אמיתי".

ספד ג'ו, פקודו: "אורי, לא שכחנו לשנייה את המקצועות שלימדת אותנו ואת המשמעת. ב-7 באוקטובר ובקרבות הבאים המחלקה נלחמה בדיוק כמו שלימדת אותנו, וגם בעזה עשינו בדיוק כמו בתרגילים שלך. נתת את החיים שלך כדי להגן על הארץ ותושביה, וגם נתת לנו את היכולת למלא את תפקידנו. אל תדאג, אורי, המחלקה שלך תמשיך בדרכך. נילחם וננצח כל קרב וכל מלחמה".

כתבות על אורי שהופיעו בתקשורת מקובצות באתר ההנצחה remember.bio ובכתובת:

https://tinyurl.com/bd6m78sj

במפעל "תפילין חברון", בניהולו של יהושע שני, אביו של אורי, נחנך מרכז מבקרים חדש על שם אורי. במרכז לומדים המבקרים על תהליך ייצור בתי התפילין, הכנת הדיו וכתיבת הפרשות, וצופים בעבודתו של סופר סת"ם.

אביתר, מפקדו של אורי בקורס קצינים בבה"ד 1, קרא לבנו רעי אורי, על שמו של פקודו. "זו נחמה גדולה שהכירו בו ובגדולתו", אמרו הוריו של אורי כשהתבשרו על ההנצחה.

המאיירת אלונה הנגבי איירה את דמותו של אורי באתר "קווים לדמותם".